ביום שהחלטתי לצאת לדרך (על גשר תלוי בניו- זילנד)... |
החלטתי להפסיק ולחלום ולהתחיל לעשות.
איך מחליטים כזה דבר סתם ביום אחד בהיר ומיוחד?
מחליטים כשנמאס.
כשלא רוצים עוד.
זהו מספיק.
החלטתי ליצור את חיי מחדש.
לאחר שהשתחררתי מכל מעמסה, מגבלה ותירוץ אפשרי
החלטתי לעשות מעשה.
אוקי אז מה עושים מכאן?
פותחים תנועה.
"התנועה להגשמה עצמית" יקראו לה.
למה?
כי לכל אחד יש זכות להגשים את עצמו ואת חלומו ואת ייעודו בעולם הזה עלי אדמות.
" יום אחד זה יקרה.... בלי להרגיש, משהו ישתנה.
משהו ייגע בנו , משהו יירגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש.... "
יש בעולם הזה כל כך הרבה אנשים עם פוטנציאל עצום להגשמה עצמית. אך מה זה עוזר אם אצל כל אחד הפוטנציאל העצום הזה כלוא בתוך עצמו?
אצל כל אחד מאיתנו יש מחסומים המונעים מאיתנו להגשים את מלוא הפוטנציאל שיש בנו. כמו וילון שעומד מעל החלון ומכסה את כל הנוף היפה שבחוץ. ככה בדיוק גלום בנו הפוטנציאל שלנו. ובכדי להסיר את הוילון הזה, שמחשיך לנו את החיים, עלינו לבצע מספר פעולות פשוטות:
להודות.
להיות.
לעשות.
להאמין.
להודות לאלוהים על כל יום ויום שאני נמצא פה ביקום הזה. כל יום ויום שאני קם ניתנת לי הזמנות מחודשת להגשים את מלוא הפוטנציאל שבי. כמה פשוט ונפלא!
בכדי להגשים את הפוטנציאל הגלום בי עלי פשוט להיות " א- נ- י " . "אלוהים- נותן- יוצר" ברגע שאלמד לתת אוכל ליצור משהו חדש.
כוח העשייה והיצירה הוא כוח הנובע ממעמקי נשמתי. זהו כוח הרצון המתחדש מפעם לפעם. כאשר אני עושה, אני יוצר את שבדמיוני ועלי להביא זאת לידי ביטוי בעולם הגשמי.
אמונה שזהו השלב האמיתי והאחרון של הסוף. שבו אני פשוט מרשה ונותן ליקום לבצע את שעליו לבצע בצורה הכי טובה שהוא מסוגל. אני משחרר את תפילתי וברכתי ליקום, ממשיך לחזות את תוצאות פעולותיי וממתין בשלווה עד שתתגשמנה.
זהו הזמן בו אני יוצא לחופשי. הזמן בו אני זורם עם ההלך הטבעי של החיים. הזמן בו הכל קורה בטבעיות וללא מאמץ כלל וכלל. העת בה יש שמחה ואושר פנימיים.
העת הממתינה להזדמנות.